J'Accuse...! אני מאשימה את מנגנון השקר

יש רגעים בהיסטוריה שאי אפשר לקרוא אותם רק כסיפור רחוק.

משפט דרייפוס הוא אחד מהם.

בגלל המנגנון.

הדרך שבה קהילה, כת או קבוצת אנשים מחליטה לבנות תיק על אדם, ואז בונה סביבו עולם שלם שמצדיק את ההחלטה.

אלפרד דרייפוס נשפט על דימוי. על פחד. על צורך קולקטיבי למצוא אשם אחד שיישא את הבושה, הכישלון, והמבוכה של אחרים.

וכאשר קבוצה של מטורפים סימנה אותו - היא כבר לא הייתה זקוקה לאמת. היא הייתה זקוקה לשקט.

ואני,

שנים לאחר מכן,

בתוך סיפור אחר לגמרי - מצאתי את עצמי מכירה את זה מבפנים.

במשפט דרייפוס המילה בוגד הייתה חזקה מהאדם.

גם כשהסתירות צעקו, גם כשהראיות קרסו, היו מי שהתנהגו כאילו האמת היא הפרעה טכנית.

העדויות נגד דרייפוס היו מפוקפקות.

למרות זאת,

בתאריך 5 לינואר 1895 עבר דרייפוס טקס צבאי משפיל ומבזה. בו דרגותיו נשללו ממנו.

דרייפוס

גם אצלי היו רגעים שבהם הרגשתי שהסיפור שלי לא נבחן באמת.

שהמנגנון מעדיף תיוג על פני הקשבה. וכשתיוג מתקבע ע"י קבוצה של פרנואידים שמקשיבים לשקר או לנרטיב שמייצרים אנשים בעלי הפרעה שלא מקבלים טיפול תרופתי הולם, הם מנסים להפוך את השקר שהם מאמינים בו לעובדה חברתית. ללא כל עובדה. ללא כל הצדקה. מעלילות ומעשיות.

כשקהילה רוצה קורבן, היא מנסה להיראות צודקת.

גם שצדק רחוק ממנה אלף שנות אור.

משפט דרייפוס לא היה רק משפט. הוא היה מופע ציבורי של צדק מזויף: אנשים שהתיימרו ושמו מסכות של מוסריים והגונים היו למעשה חלק מהשיטה בכדי לא להודות שהם חלק ממנה, הם בנו תסריט ותפאורה חדשה של עלילה מפוברקת בלי שום בדל של בסיס או יסוד של אמת.

רק בכדי להצדיק את השקר.

גם בסיפור שלי למדתי משהו כואב: לפעמים הסכנה הכי גדולה היא לא אדם אחד מוטרף או יותר, אלא קבוצה שמחליטה להגן על עצמה דרך השתקה.

אבל שקר לא יכול לכסות אמת לאורך זמן.

אפשר למרוח, אפשר לטשטש, אפשר לבנות עלילות.

בסוף יש רגע שבו הסדקים מתחילים לדבר..

איך אנשים יכולים להיראות דתיים, ערכיים, מכובדים, ובאותו זמן להסכים בשקט לעוול ?

וכשאין מי שעוצר שקר — השקר נעשה נורמה.

בפרשת דרייפוס, מי שחשף את הסדקים שילם מחיר.

נקודת המפנה היתה בתאריך : 13 לינואר 1898.

כאשר פירסם הסופר אמיל זולא את המכתב המפורסם בעיתון L'AURORE

אמיל זולא כתב “אני מאשים” אל נשיא צרפת והאשים את כל המעורבים בחקירה מוטה וזיוף מסמכים כנגד דרייפוס.

"אדוני הנשיא, זהו עלבון עצום לאמת ולצדק. תדמיתה של צרפת כולה תוכתם בזוהמה הזו, ובדפי ההיסטוריה יירשם שפשע זה נגד החברה קרה בתקופת נשיאותך...

אני מאשים את לויטננט קולונל דו פאטי בהיותו היוצר של עיוות דין שטני זה, הייתי רוצה להאמין שמבלי מֵשים, ובהגנה על מעשים אלה בשלוש השנים האחרונות...

אני מאשים את הגנרל דה מרסייה בשותפות לפשע, ולו מתוך חולשה מנטלית...

אני מאשים את גנרל ביו בכך שבידיו הייתה ראייה מוצקה לחפותו של דרייפוס, והוא העלים אותה. הוא אשם בפשע זה נגד האנושות והצדק...

אני מאשים את הגנרל בואדפר ואת הגנרל גונז בשותפות לפשע...

אני מאשים את הגנרל פלייה ואת רב-סרן ראבארי בניהול חקירה מרושעת, מוטה באופן מפלצתי, כפי שהצהיר זה האחרון בתצהירו, שהוא מונומנט נצחי לעזות מצח....

אני מאשים את שלושת המומחים לכתב יד, האדונים בלהום, וארינר וקואר, במסירת דו"חות שקריים...

אני מאשים את משרד המלחמה בשימוש בעיתונות... כדי לנצח על מסע מתועב שנועד להוליך שולל את הציבור הרחב ולכסות על עוולותיהם.

ולבסוף אני מאשים את בית הדין הצבאי הראשון בהפרת החוק על ידי הרשעת הנאשם על בסיס מסמך שנותר חסוי, ואני מאשים את בית הדין השני בחיפוי על מעשה לא חוקי זה, ובכך עשיית פשע על ידי זיכוי ביודעין של אדם אשם".

אמיל זולא

אני לא אמיל זולא, אבל יש לי קול. יש לי מילים.

ויש לי החלטה: לא לשתוק. כי בשתיקה, מערכת לא מתקנת את עצמה. היא פשוט ממשיכה.

הדבר הכי אכזרי בעוול מתמשך הוא שהוא משנה את הקורבן.

כשאדם עובר עוול - זה לא רק “סיפור”.

זה שינוי פנימי. זה אובדן תחושת ההגנה הבסיסית.

במשפט דרייפוס הוא נשלח הרחק, לבידוד, כאילו עצם נוכחותו מסוכנת.

לא מספיק שלא הקשיבו לו, גם הרחיקו אותו מהיכולת להיות אדם בתוך חברה.

דרייפוס לא רק שהיה צריך להילחם על צדק, אלא גם להילחם על הזכות להישמע, שידעו שהוא דובר אמת.

כך המלחמה על הצדק בתוך עולם שלמישהו היה רצון עז לנסות להרוס אותך ואת שמך.

הסוף של סיפור דרייפוס הוא לא רק תיקון. אלא גם תזכורת שהאמת יכולה לנצח.

אבל לפעמים היא זקוקה לאנשים שלא מפחדים להילחם להוציאה לאור.

אני כותבת כדי לבנות עתיד אחר.

עתיד שבו סיפורים על עוול לא נבלעים, אלא נותנים מקום לאמת לצאת החוצה ולהתגלות.

אמת חזקה שחייבת לצאת החוצה לאור.

© שירלי אך