שברי מציאות

היא לא תמיד הייתה ככה. או שאולי כן – ורק עכשיו אני רואה.

היו זמנים שבהם חשבתי שהיא פשוט נשברה.

שהכאב כילה אותה, שהשברים בתוכה הפכו לצלילים שאי אפשר היה לכוון יותר. שהיא רק צריכה עזרה. יד. מישהו שיראה אותה.

אז נשארתי. ניסיתי. הושטתי.

ולאט לאט, המילים שלה שינו כיוון.

פעם חשבתי שאדם שעבר כל כך הרבה – בסוף נשבר.

שההתנהגות שלה היא סימן לכאב שלא קיבל מענה.

אבל ככל שהשנים חלפו, משהו בי התחיל להבחין בין שבר – לבין בחירה.

בין מי ששותק כי אין לו כוח –לבין מי שבוחר להפנות את הכאב אל מי שניסה לעזור.

היה לה קשה. החיים התרוקנו לה בין הידיים. הזיכרונות התפוררו.

והמילים… הפכו לאט לאט למשהו אחר.

ולפעמים השבר של מישהו אחר –הופך להיות גם שלך. בלי שהתכוונת. בלי שביקשת. רק כי ניסית לעזור.

החיים לקחו ממנה הרבה. את מה שהיה לה לפני הגירושין.

את הילדים – בזה אחר זה – נלקחו ממנה על ידי מי שפעם נשבע לה אמונים.

את הלימודים שהחלה בצרפת – ולא סיימה.

את המשפחה שהתפרקה. את הבית. את האמון. את הדימוי העצמי. את המקום שלה בעולם.

ובסוף, נשארה עם מעט מאוד –וחיה בתוך מה שנשאר.

היא הפכה לאחות מוסמכת, ועבדה בטיפול באחרים –אבל גם זה נלקח ממנה, כשאותו אדם שעמד מולה בעבר בחתונה –השמיץ, שלל, וחתר תחתיה – עד שאיבדה גם את הפרנסה.

ואני עשיתי הכול כדי לעזור לה. לפעמים גם כשכבר לא נשאר לי מה לתת.

אבל בין הצלקות שלה לבין המציאות – נולד מרחק.

הכאב שלה הפך לסיפור חדש.

ונשארתי עם שאלה אחת: איך מישהי שניסית להציל – שוכחת שהצלת אותה?

יש אנשים שלא זוכרים את הרגע שבו הצילו אותם –

כי הם לא מסוגלים להודות שהיו צריכים הצלה.

לא תמיד אפשר להציל את מי שלא מוכן להינצל. ובדרך להצלה של מישהו אחר – לא חייבים להיקרע לחתיכות. ש’ – מתוך "שברי מציאות"

כותבת כדי לזכור. אוספת את השברים, אחד־אחד.