בלוג לסבתא שלי – שורש שקט אחד

היא לא שאלה שאלות. לא ביקשה שאסביר. לא ניסתה להבין את הסיפור שלי – היא פשוט הייתה בו.

סבתא שלי.

אישה בשקט של עוצמה. ידיים רכות, מבט שלא בוחן, לב שלא שופט.

הייתי נערה שבורה כשנכנסתי שוב לבית שלה בפריס, בשרנטון-לה-פון.

הגעתי מותשת, אחרי מסע של בריחה.

לא רק בריחה ממקום — בריחה מחיים שהתרסקו. חיוורת, שקטה, כמעט לא נראית.

היא לא שאלה למה. לא ניסתה לפתוח פצעים. היא רק החזיקה לי את היד ולא עזבה ודרך הקצה של האצבעות שלה היא החזירה לי נשימה.

היא שמה ספל תה, פתחה חלון, והשאירה לי מקום בלב שלה.

בזכותה, לא התפרקתי. בזכותה, האמנתי שעוד אפשר לבנות משהו מתוך ההריסות.

היא לא הייתה רק סבתא. היא הייתה השורש השקט שלי.

כל מה שאני מצליחה להרים — נבנה על היד שהושטת לי.

את לא רק בזיכרון שלי — את בלב שלי