ואז הגיע היום ההוא

כשהגעתי לאלישיב, לצד החרם שעברתי, חוויתי ניכור וחוסר שייכות.

חיי הפכו לשדה קרב – הרגשתי במלחמה. מלחמת ההישרדות שלי.

לא זכיתי ליחס הוגן.

במקום להיות עבורי מחסה והגנה, הוא ראה בי אויב שיש לרדוף ולהביס.

והיא – מחקה אותי. מחקה כל זכר לקולי, לכל מה שהייתי.

אז השתתקתי.

השנים חלפו, ואני נשאתי על כתפיי את הנטל הזה – בלי מילים, בלי הסבר.

התגייסתי לצבא ונבחרתי לשרת במודיעין.

כשהוצע לי לשרת בבסיס סגור, ידעתי שזה בדיוק הדבר הנכון.

מקום שבו אוכל סוף סוף להיות רחוקה.

ואז הגיע היום ההוא.

ביום שבו היה עליי להתייצב לראשונה בבסיס החדש, עד לשעה 12 באותו היום.

הגעתי לתחנה בצומת אלישיב, מחכה לאוטובוס או לטרמפ. אוטובוסים עברו שם לעיתים רחוקות.

אלישיב, אז, היה מקום שכוח-אל. קרוב לחדרה ולצומת בית ליד, אבל רחוק מכל מה שחשוב.

טרמפ עצר לידי. אמרתי שאני צריכה לגלילות.

אבל לגלילות – לא הגעתי.

הצבא כולו חיפש אותי.

ורק שניים, בזמן שהייתי נעדרת, הפכו את עולמי.

את שני האנשים שיכלו להיות לי עוגן – לא עניין מה קרה לי.

הם לא שאלו. לא ביררו.

במילים קרות, מחקו אותי.

וביטלו את כל קיומי.

Nobody's Girl

Totally me: A girl who grows up without the warmth, love, or protection of a true parental figure. She may be surrounded by people, yet she belongs to no one, forced to navigate life in solitude, often enduring rejection, or even hostility from those who should have been who guard and protect her.

Instead of finding shelter and protection, I felt like I had been thrust into a battlefield.

My life became an endless performance, a carefully worn mask concealing the pain beneath.

(המשך יבוא בספר שלי)