לא רציתי להיות שם

זה הסיפור שלי.

כאן מופיע קטע מתוך הסיפור האישי שלי - כפי שנכתב בקול שלי, לראשונה.

הסיפור המלא יופיע בספר שאני כותבת. זהו רק קטע אחד מתוך מסע חיים שלם.

מכאן אני מתחילה לספר.

והפעם - בקול שלי.

מאז שהגעתי לאלישיב, בגיל עשר בערך, הכל השתנה.

אבא שלי רצה להראות לי את המקום החדש שעבר אליו, שדיבר עליו כאילו היה זה מקום קסום...

המקום שאליו ברח לאחר שעזב אותנו ואת הדירה שלנו בנתניה- ביום אחד.

אבל הוא לא אמר לי שהוא מתכוון להשאיר אותי שם. באלישיב.

הגענו בשעת ערב. אלישיב - היה ישוב חשוך. קטן, דומם.

אישה זקנה- אמא של מרים פתחה את הדלת.

הבית היה כמעט כולו חשוך, ורק מהמטבח בקע אור חיוור, וריח כבד של שמן טיגון עמד באוויר.

כבר באותם רגעים הבנתי: אין פה חיבוק. אין מילה טובה. אין מקום בשבילי.

היא הביטה בי ואמרה בטון יבש: "אם את רוצה להישאר כאן, את צריכה לנקות. ככה זה אצלנו. הבנות מנקות".

ומאז, שוב ושוב, היא חזרה ואמרה: "זה לא הבית שלך. את רק אורחת כאן".

אבל מי בכלל רצה להישאר?

אני רק רציתי לחזור. לחזור לנתניה.

לחזור לחדר שלי.

לבית ספר "יונתן", שבו הייתי מלכת הכיתה.

לחברות שלי. לדירה שלנו, לחפצים שלי.

לחיים שהכרתי.

גם בתוך החיים ההם, בנתניה, כבר למדתי להיות גדולה.

בכל בוקר לקחתי את אחי הקטן ביד, צעדתי איתו עד סוף הרחוב, אל גן הילדים.

חייכתי אליו חיוך קטן, ואז חזרתי את כל הדרך חזרה -והלכתי לבית הספר, שנמצא בקצה הצד השני.

ואז, ביום אחד, הכל נלקח ממני.

ברגע אחד מצאתי את עצמי מושלכת למציאות אחרת.

מציאות שבה לא היה לי בית, ולא מבט שמכיר בי.

מציאות שבה הייתי אורחת לא רצויה.

מציאות שבה הייתי צריכה להודות כל הזמן על משהו שמעולם לא ביקשתי.

מה שהפך את הכל לעוד יותר בלתי נתפס - היה איך שזה קרה.

עד יום לפני החתונה שלו, עם אשתו השלישית, אבא שלי עדיין גר איתנו בדירה בנתניה. (לאחר הגירושים של הוריי). כאילו כלום לא השתנה. כאילו אין לו תוכניות אחרות.

ואז, פתאום, יום אחד - הוא הלך ולא חזר לגור איתנו בדירה שבה גרנו כולנו כמשפחה - בנתניה.

ולמחרת חתונתו, התקשר הביתה ובשיחת טלפון קרה - הודיע לאמי שהוא התחתן.

בלי הכנה. בלי מילה מקדימה.

ואז, כאילו זה לא מספיק, הוא גם לקח לה את הילדים, והשאיר את אמא שלי לבד- מרוקנת.

אמא שלי בזמנו עוד תפקדה. אישה שעזבה את לימודי הרוקחות שלה, שסבא שלי שילם מראש באוניברסיטת שטרסבורג, באה עם אבי לישראל- התחתנה איתו בארץ, עזבה את לימודיה שם ואת משפחתה, ולא ידעה עד כמה כואב יהיה המחיר.

למרות אזהרותיו של סבי מראש- שהיא תחזור גרושה עם ילדים..

ומה שהפך את הכל לעוד יותר בלתי נתפס — היה איך שזה קרה. עד יום לפני החתונה שלו עם אשתו השלישית, אבא שלי עדיין גר איתנו בדירה בנתניה — כאילו כלום לא השתנה. ואז, פתאום, הלך — ולא חזר. למחרת החתונה התקשר הביתה, ובשיחת טלפון אחת קרה — הודיע לאמא שלי שהוא התחתן. בלי הכנה. בלי מילה. וכאילו זה לא מספיק — גם לקח ממנה את הילדים. השאיר אותה לבד. מרוקנת.

אמא שלי, אז, עוד תפקדה. אישה שעזבה את לימודי הרוקחות שלה באוניברסיטת שטרסבורג —שסבא שלי שילם עליהם מראש. היא באה איתו לישראל, התחתנה איתו כאן, עזבה את משפחתה שם ואת עתידה, ולא ידעה כמה כואב יהיה המחיר. למרות שסבי כבר הזהיר מראש : “את תחזרי גרושה, עם ילדים...” והנבואה ההיא — הפכה למציאות.

באותה תקופה, בשנות ה-70- אבא שלי היה יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת שטרסבורג.

הוא למד פסיכולוגיה, סיים שם תואר שני. והיה אב לילד קטן בן שש - דויד.

בתוך אותה מציאות - הוא פגש את אמא שלי.

גם היא למדה באותה אוניברסיטה בשטרסבורג, בפקולטה לרוקחות, צעירה ממנו באחת־עשרה שנה.

אבא שלי עזב את הבית שחלק עם אמו של דויד, ועזב גם את דויד הקטן, אחי.

בהתחלה זה באמת היה נראה כמו סיפור אהבה.

הוא אהב את אמא שלי אהבה עזה.

לקח אותה איתו לישראל — לבנות חיים חדשים.

הם התחתנו בישראל, והביאו ילדים לעולם.

כשהוריי הגיעו לישראל מצרפת, התחנה הראשונה שלהם הייתה שדה אליהו — קיבוץ קטן בעמק בית שאן.

שם התחילו לבנות את חייהם בארץ חדשה, זרה, רחוקה מכל מה שהכירו.

משדה אליהו עברו לחיפה, שם נולד אחי הבכור- מאמי.

אחר כך המשיכו לנהריה, ובה נולדתי אני.

ולבסוף- נתניה, שם נולד אחי הקטן.

הקשר עם דויד, אחי מאשתו הראשונה של אבי, נשמר לאורך השנים.

דויד ואימו עלו לארץ ולמדו עברית באולפן בחיפה.

בהמשך, דויד ואימו עם בעלה החדש- שהכירה באולפן, עברו לקיבוץ שובל בדרום.

דויד חי שם איתם עד גיל 11.

ואז נסע עם הוריו (אימו ובעלה) לארה"ב.

כשהיה בן 14, חזר לקיבוץ - להתגורר אצל משפחה מאמצת.

הקיבוץ הפך להיות הבית שלו, והוא בחר להישאר שם.

שמרנו על קשר עם דויד, אחי מאשתו הראשונה של אבי. וגם עולמנו- המשיך להשתנות. .

גרנו בנהריה.

אמא שלי למדה אז לימודי אחיות, ועשתה את הסטאז' בבית החולים בנהריה. רוב הזמן היא לא הייתה בבית.

סבא שלי, מצרפת, העביר לאמא שלי סיוע כספי חודשי — לחשבון שלה, וגם לחשבון של אבי. הוראת קבע. כל חודש. בלי לשאול אם צריך, בלי תנאים. הוא פשוט העביר. מתוך דאגה. מתוך אהבה. כך זה נמשך שנים. הוא רצה להאמין שהם שומרים עלינו, שהכסף הזה משמש אותנו —לקיום, לביטחון, ליציבות.

גם סבתא שלי דאגה לעזור להם. ולאמא שלי בהמשך הדרך במיוחד.

בנהריה היו מקלטים פתוחים למקרה של אזעקות. אני זוכרת את עצמי תופסת ראשנים בנחל געתון ומביאה אותם הביתה, ילדה בת ארבע או חמש שמסתובבת לבד —ככה נראו החיים אז בנהריה.

ההורים האמינו שישראל היא מקום בטוח לילדים.

יום אחד, איש זר הגיע למקום שבו כל ילדי השכונה שיחקו —מתחת לבית, ליד המקלט.

היינו כולנו שם, כל הילדים של השכונה, משחקים. גם מיקי השכן היה שם.

ואז הוא נכנס.

הוא הוציא את כל הילדים, והשאיר רק אותי.

“את נשארת כאן,” אמר.

הוא סגר את הדלת.

גם את חלון המקלט.

הילדים שנשארו בחוץ עוד ניסו להציץ פנימה עד שהחלון נסגר.

ואני, ילדה בת ארבע, עומדת לבד מול איש זר.

אני לא בטוחה איך הצלחתי לצאת משם.

אני רק יודעת — שיצאתי.

ואני כאן,

לספר את הסיפור שלי.

עברנו מנהריה לנתניה.

כשהגעתי לכיתה א' בבית ספר "תחכימוני", לא הצלחתי אפילו לומר את שמי בקול רם —מרוב שהתביישתי.

אבל לאט־לאט, משהו בי התחיל להיפתח.

החיים שלנו בנתניה היו טובים.

היו לי המון חברות.

גרנו ברחוב אחימאיר, רחוב שקט, מלא אור. נדמה היה שהחיים שלנו שם לוקחים כיוון טוב.

היו לנו חיים מאושרים.

שם נולד אחי הקטן.

כולם הגיעו לברית- תושבי השכונה, החברים הצרפתים של ההורים, שמחה גדולה מילאה את הבית.

אחר כך עברנו לרחוב בן יהודה, וגם שם המשכנו בחיים טובים של משפחה, ומלאים באור.

עברתי לבית ספר אחר, אזורי, קרוב יותר לבית, מאוד אהבתי לחיות שם.

כל יום שישי היינו נוסעות עם סקטים עד למרכז העיר —אני והחברות שלי, צוחקות, מדברות, מרגישות חופש.

אלו היו השנים שבהן עוד היה אפשר להאמין שהחיים באמת יכולים להיות יפים.

אבל באיזשהו שלב, כאילו מתוך מקום חשוך ואפל, שלא ניתן להסביר - משהו התחיל להשתנות.

(את הסיפור המלא אשתף בספר שלי).

כשעברנו (אני ואחי) לבית ספר "יונתן", נבחרתי להיות מלכת הכיתה. הומלכתי וכולם אהבו אותי.

היה לי חבר - הוא היה מלך הכיתה, היינו בני 10-11.. רוקדים סלואו במסיבות כיתה במרחק של גשר מפריד ביננו. - עולם של תום.

לפני שהכל התפרק..

נחזור לסיפור.

יום אחד- אבא שלי עזב, והלך להתחתן עם אישה שלא ידענו עליה דבר.

הכרתי אותה ברגע שאבי לקח אותי באותו יום חשוך לאלישיב, ההכרות נעשתה שם בבית הקטן, ולבסוף הושארתי לגור איתם.

אמרו שהיא בת יותר מ- ארבעים. אבל איש לא ידע באמת בת כמה היא, רק שידענו שהיא גדולה ממנו בכמה שנים.

לא היו לה ילדים. וגם אחרי שנישאו — לא נולדו להם ילדים משותפים.

אישה שפתאום נכנסה אל חייו, ובתוך זמן קצר הפכה למרכזם.

אישה שקטה כלפי חוץ, אבל צעקנית כלפי פנים.

מושכת את כל החוטים.

הכול סביבה היה עטוף במסתורין —אסור לשאול. אסור לדעת. אסור לדבר.

ובתוך זמן קצר, כל האהבה שהייתה לו כלפי אמא שלי — הפכה לשנאה תהומית.

ומה שהתחיל כלפיה, זלג גם אליי.

אבל לא רק אהבה נמחקה.

גם זכויות.

גם שם.

בזמן שהיא —אמא שלי —עבדה יום ולילה כאחות מוסמכת, במשמרות כפולות, כדי לפרנס שלושה ילדים, להחזיק אותנו בחיים —הם מחקו אותה.

פשוט כך.

נחטפנו לאלישיב — המקום שאליו עבר אבי להתגורר עם אשתו החדשה, בת המושב.

היחידה שנשארה רווקה, בת ארבעים ומשהו, כשכל אחיה ואחיותיה כבר הקימו משפחות.

ליחששו במשך השנים, במושב של התימנים, שעשו כישוף לזמן את הזיווג.

וכך, כמו מתוך סיפור שצריך סוף, הגיע החתן — עם הילדים.

גם הדירה שהייתה על שם אבי ואמי בנתניה —הועברה על שמם.

כאילו אמא שלי לא הייתה קיימת.

כאילו הייתה שקופה.

היא פשוט — הועלמה.

סבא שלי, מצרפת, העביר לה סיוע כספי כדי שתוכל להחזיק מעמד, עד שיוסדרו המזונות, כשהיינו עוד אמורים להישאר להתגורר בדירתנו בנתניה, עם אמי, לאחר הגירושים.

הכסף הזה נועד להחזיק אותנו, לקנות אוכל, לשלם תשלומים, לשרוד את התקופה ההיא.

אבל הכספים האלו נלקחו למימון החתונה של אבי עם אותה אישה חדשה.

וכך, בוקר אחד, לאחר החתונה, כשלא חזר הביתה —אבא שלי צלצל לדירה שגרנו בה בנתניה ופשוט הודיע לאמא שלי שהתחתן.

בלי הכנה.

בלי מילה.

והשאיר אותה לבד.

מרוקנת.

כמו מי שנגזלה לא רק ממשפחתה — אלא מהזכות הבסיסית להיות קיימת.

היינו אמורים לעבור לגור בצרפת- אני, אחיי ואמא שלי. אחרי שהכל התפורר ולא נותרה לה ברירה אלא לעזוב את הארץ. הייתה תוכנית: להתרחק, ולהתחיל מחדש במקום שבו נוכל לנשום. שם בפריס, גרו סבתא וסבא שלי - המשפחה של אמא שלי. אבל בעקבות מהלכים מכוונים שנועדו להשאיר אותי ואת אחי תקועים בארץ - הכל השתנה. גם דודה שלי התערבה מתוך מניעים זרים- ואני ואחי נאלצנו לעבור לאלישיב "לתקופה" - תקופה שהפכה להרבה יותר מזה.

מצאתי את עצמי לכודה במקום שלא רציתי להיות בו אפילו דקה. ואף אחד, אף אחד. לא שאל אותי.

כך התחיל הפרק שבו נאלצתי ללמוד לשרוד.

מרים לא ראתה בי ילדה. היא ראתה בי משהו שצריך לדחוק לפינה, להקטין, להשתיק, להרחיק.

לבטל.

כל מה שניסיתי לומר - לא נשמע. כל ניסיון להתקיים - נבלם כבר בראשיתו.

אשתו החדשה של אבי - שנאה אותי, קינאה בי- בלבוש שלי, בהכל.

חפצים שהיו לי בנתניה - נעלמו.

היא מחקה את קולי, מחקה את האמת שלי.

כל דבר שלא קרה - הפך להיות אשמתי.

ביטלה כל דבר קטן שניסיתי לומר, ושתלה אווירה של שנאה נגדי, כמו רעל שקט..

עד שלבסוף - שתקתי.

הייתי כלואה במציאות שלא ידעתי איך לברוח ממנה.

ילדה שהבינה: כדי לשרוד - צריך ללמוד להיות שקטה, בלתי נראית.

מהרגע שהגענו לאלישיב אחי הקטן, בן שלוש — שהיה עד אז לידי — נלקח מזרועות אמי בעורמה, והופרד ממני לאט־לאט.

היא דאגה להציב בינינו חומות, עד שמצאתי את עצמי רחוקה גם מאחיי.

כל יום שעבר, כל שנה, היא בנתה סביבי חומות בלתי נראות של דחייה, שתיקה, ניכור והשפלה.

הייתה מרימה את קולה כדי שהיא תשמע — ואני לא.

ככה זה קרה. ככה זה הוצג.

אני לא נחשבתי. לא הקול שלי. לא שום דבר שאמרתי.

נחשבתי לכלום.

וכדי שהיא תהיה מאושרת מהמצב החדש שיצרה — אבי עשה כל מה שאמרה.

לא שמענו אותו. לא דיברנו איתו.

היא שלטה. והוא —עשה כל מה שאמרה.

כאילו היא מפעילה רובוט. זומבי.

ואני?

אני בכלל לא רציתי להישאר שם.

לא רציתי להילחם על מקום שלא רצה בי. רציתי רק לחזור.

לחזור למה שאיבדתי. לחזור לבית שבו היה לי חדר. היה לי שם.

לחזור לבית ספר שבו צחקתי בלי לפחד. שיכולתי לדבר.

לחזור למה שהיה לפני שניסו לשבור אותי.

אבל לא הייתה דרך חזרה.

במקום ילדות - קיבלתי הישרדות.

במקום משפחה - קיבלתי קירות שלחשו לי שוב ושוב: "את לא שייכת".

הייתי ילדה - אבל ראיתי.

משהו במבט שלו כבה.

הוא הפך לאיש אחר - אדם שכבר לא ראה אותי.

אני נחטפתי לשם – לאלישיב, לבית שלא היה לי בו מקום אמיתי.

בין האנשים ביישוב שבו חיינו אז, באלישיב, היו מי שדיברו – בשקט, ברמזים, על איך מישהי לקחה אותו אליה. כמו מי שהולך אחריה כמו צל, כמו זומבי - לא מתוך עצמו. כמו מתוך כישוף שחור.

הוא לא היה עוד אותו אבא.

אני לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל התחושה שלי כילדה הייתה ברורה: מישהו חטף לי את אבא שלי.

ולא היה מי שיחזיר אותו.

הייתי שם, אבל הוא לא ראה.

ואני?

לאט לאט, הפסקתי לנסות להיראות.

ילדים, כשהם מבינים שהמבוגרים כבר לא שם - לומדים לשתוק.

לומדים לשרוד.

לומדים להסתדר לבד.

בעולם שהתפורר להם מול העיניים.

לא רק בתוך הבית באלישיב היה לי קשה.

גם בחוץ - באלישיב עברתי חרם קשה.

לא היה מי שיראה. לא היה מי שישאל. לא היה מי שיציל.

החיים באלישיב היו מלאים במתח דק שאי אפשר היה לגעת בו.

למדנו לקרוא את האוויר. למדנו ללכת על קצות האצבעות.

ואני?

אני הפכתי לשקופה.

כדי לשרוד, למדתי להקטין את עצמי. לשתוק. לנשום בשקט.

הפנים שהיו אמורות לחייך אליי - הפכו לפנים זרות, נוקשות, קרות.

הם מחקו אותי.

והבנתי: אני לבד.

מול שניהם.

מול עולם שהפך עיוור ומרושע.

עמדתי שם, ילדה קטנה, מבינה לאט לאט: אין לי שם מקום.

עד שיום אחד - בגיל חמש עשרה - ברחתי. טסתי לבד לסבתא שלי בצרפת.

למקום שבו, בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, הרגשתי רצויה באמת. מקום שבו הייתי צריכה להישאר — ולא לחזור.

זה סיפור בפני עצמו - שיסופר בהרחבה בספר שלי.

זה לא קרה ביום אחד. הרבה זמן לפני תכננתי את זה בראש. שלב אחרי שלב, שאלה אחרי שאלה.

איך בורחים? איך שורדים?

הגעתי לשגרירות. ביקשתי להוציא אישור לטיסה לבד. אמא שלי הגיעה וחתמה - היא הבינה שאין לי ברירה, שרק כך אני יכולה להציל את עצמי.

ואז זה קרה. טסתי לבד. בגיל חמש עשרה.

נחתתי בשדה התעופה אורלי, בפריס. סבתא שלי חיכתה לי שם. כשהגענו הביתה, היא לקחה את הטלפון, חייגה לאבא שלי - לא כדי לשאול רשות, רק כדי להודיע: "שתדע לך - הבת שלך פה. אצלי. בצרפת."

מקום שבו הרגשתי שאני קיימת.

אחרי שברחתי לצרפת - סוף סוף נשמתי.

שם, בין הרחובות של פריס, מצאתי את עצמי נושמת, חיה.

סבתא שלי סידרה לי את כל המסמכים להמשך לימודיי בצרפת, והיה ברור שאני נשארת שם אצלה.

אבל כעבור כמה חודשים, חזרתי לארץ כדי לעזור לה.

אמא שלי קרסה. חזרתי כדי שיהיה לה בית. מקום. משהו להיאחז בו בתוך כל מה שהתפרק.

נרשמתי באמצע כיתה י״א לתיכון "בר-אילן" בנתניה. זה היה מקום חדש־ישן עבורי, למדתי שם עם חברות חדשות, והיה טוב.

גם גרתי שוב עם אמא שלי.

כדי להתקבל באמצע השנה, התבקשתי להגיש עבודה על ספר איוב - עבודה על סבל, על ניסיון, על אמונה גם כשאין תשובות.

ישבתי וכתבתי. על אדם שנשבר, ולא נשבר..

קיבלתי על העבודה ציון A+. וכך התחיל הפרק שלי בתיכון "בר-אילן", פרק של בנייה, של נשימה, של חזרה איטית אל עצמי.

גרתי עם אמי בבית מלון של הוריה של חברתי, על חוף הים של נתניה.

בכל בוקר צעדתי מצד אחד של העיר לצידה השני, כדי להשלים את התיכון ובגרויות, ולנשום.

למרות כל מה שעברתי סיימתי את התיכון, והשלמתי את כל הבגרויות.

ואז שוב אלישיב. שוב השתיקה. ושוב, הכל מהתחלה.

ולמרות כל מה שקרה שם, נאלצתי לחזור שוב, לאלישיב, רק כדי שתהיה לי כתובת- בשביל הצבא.

ושם, שוב מצאתי את עצמי באותה מערכת רעל שכמעט ושכחתי..

עברתי כבר את הבקו"ם, את הטירונות, את הקורס בבה"ד 7, שירתתי בקריה, והומלצתי כחיילת מצטיינת לשיבוץ חדש במודיעין.

ביום שבו הייתי אמורה להגיע לבסיס החדש - עליתי על טרמפ מצומת אלישיב. והנסיעה הזו שינתה הכול.

בזמן שצבא שלם נשלח לחפש אותי

אבא שלי ואשתו - לא באמת חיפשו אותי.

ביום שבו לא הגעתי לבסיס, אחרי כל הדרך שעשיתי מהטירונות ועד השירות בקריה, מההמלצה לשיבוץ החדש במודיעין. ביום שבו עליתי על טרמפ שלא הביא אותי ליעד..

במקום לשאול איפה אני ומה קרה לי. הם כתבו את הסיפור במקומי.

זה היה סיכול ממוקד. לא של מקום בצבא, אלא של חיים שלמים שיכלו להיפתח לי.

רק שנים לאחר מכן הבנתי: עד כמה עמוק היה הניסיון למחוק אותי.

כשילדה שומעת שוב ושוב שהיא לא שייכת - היא מתחילה להאמין בזה.

ללמוד להצטמצם.

לא לבקש. לא להפריע. לא לחלום. לא לדבר.

אבל בתוך השתיקה ההיא, בתוכי, נשאר מקום אחד קטן -

מקום שזכר את מי שאני. את הילדה שהייתי – לא את מה שניסו לשבור בי.

היום אני כותבת - כדי להחזיר אליי את הילדה שהייתי. שרק רצתה לחזור הביתה.

לא דרך החוסר שייכות שהם ניסו לכפות עליי,

במקום שלא הייתי רצויה בו.

אלא דרך האור שאני בונה לעצמי -מילה מילה, נשימה נשימה.

ומה שהצלחתי לשמור עליו -היה הניצוץ שלי.

ועכשיו, אני מדליקה ממנו חיים שלמים.

זהו חלק מהעדות האישית שלי.

קטע אחד מתוך מסע שלם שאני כותבת — כדי לא להישאר עוד בשתיקה.

הדברים משקפים את תחושותיי וזיכרונותיי האישיים כפי שאני חוויתי אותם, והם יופיעו במלואם,

בספר שאני כותבת בימים אלה.

Ⓒ "כל הזכויות שמורות"

זה הסיפור שלי-

הסיפור שנשמר בתוכי שנים,

ועכשיו סוף־סוף נכתב —בספר שעומד לצאת בקרוב.