לא רציתי להיות שם

כאן מופיע קטע מתוך הסיפור האישי שלי — כפי שנכתב בקול שלי, לראשונה.

הסיפור המלא יופיע בספר שאני כותבת. זהו רק קטע אחד מתוך מסע חיים שלם.

מכאן אני מתחילה לספר.

והפעם - בקול שלי.

מאז שהגעתי לאלישיב, בגיל עשר בערך, הכל השתנה.

אבא שלי רצה להראות לי את המקום החדש שהוא עבר אליו, שדיבר עליו כאילו זה מקום קסום...

המקום שאליו ברח לאחר שעזב אותנו ואת הדירה שלנו בנתניה, ביום אחד.

אבל הוא לא אמר לי שהוא מתכוון להשאיר אותי שם. באלישיב.

הגענו בשעת ערב. אלישיב — היה ישוב חשוך. מקום קטן, דומם.

אישה זקנה — אמא של מרים — פתחה את הדלת.

הבית היה כולו חשוך, ורק מהמטבח בקע אור חיוור וריח כבד של טיגון בשמן עמד באוויר.

כבר באותם רגעים הבנתי: אין פה חיבוק. אין פה מילה טובה. אין פה מקום בשבילי.

האישה הביטה בי ואמרה בטון יבש: "אם את רוצה להישאר כאן, את צריכה לנקות. ככה זה אצלנו. הבנות מנקות".

ומאז, שוב ושוב, היא חזרה ואמרה: "זה לא הבית שלך. את אורחת כאן".

אבל מי בכלל רצה להישאר?

אני רק רציתי לחזור. לחזור לנתניה.

לחזור לחדר שלי.

לבית ספר "יונתן", שבו הייתי מלכת הכיתה.

לחברות שלי. לדירה שלנו, לחפצים שלי.

לחיים שהכרתי.

גם בתוך החיים ההם, בנתניה, כבר למדתי להיות גדולה.

בכל בוקר הייתי לוקחת את אחי הקטן ביד, צועדת איתו עד לסוף הרחוב, אל גן הילדים.

משאירה אותו שם, מחייכת אליו חיוך קטן, ואז חוזרת לבד, והולכת לבית הספר.

ביום אחד, הכל נלקח ממני.

ברגע אחד — מצאתי את עצמי מושלכת למציאות אחרת.

מציאות שבה לא היה לי בית, ולא מבט שמכיר בי.

מציאות שבה הייתי אורחת לא רצויה.

מציאות שבה נדרשה ממני הכרת תודה — על משהו שמעולם לא רציתי.

מה שהפך את הכל לעוד יותר בלתי נתפס — היה איך שזה קרה.

עד יום לפני החתונה שלו, עם אשתו השלישית, אבא שלי עדיין גר איתנו בדירה בנתניה. (לאחר הגירושים של הוריי). כאילו כלום לא השתנה. כאילו אין לו תוכניות אחרות.

ואז, פתאום, יום אחד — הוא לא חזר הביתה.

ולמחרת, התקשר הביתה בשיחת טלפון קרה — והודיע שהוא התחתן.

בלי הכנה. בלי מילה מקדימה.

ואז, כאילו זה לא מספיק, הוא גם לקח לה את הילדים, והשאיר את אמא שלי לבד.

אישה שעזבה את לימודי הרוקחות שלה — שסבא שלי שילם מראש באוניברסיטת שטרסבורג — באה איתו לישראל, עזבה את לימודיה שם, ולא ידעה עד כמה כואב יהיה המחיר.

באותה תקופה, אבא שלי היה יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת שטרסבורג.

הוא למד פסיכולוגיה, וסיים שם תואר שני.

הוא היה פרוד, ואב לילד קטן בן שש — דויד.

בתוך אותה מציאות — הוא פגש את אמא שלי.

גם היא הייתה סטודנטית באוניברסיטת שטרסבורג, צעירה ממנו באחת-עשרה שנה.

בהתחלה זה באמת נראה כמו סיפור אהבה.

הוא אהב את אמא שלי אהבה עזה.

לקח אותה איתו לישראל — לבנות חיים חדשים.

הם התחתנו בישראל, והביאו ילדים לעולם.

כשהוריי הגיעו לישראל מצרפת, התחנה הראשונה שלהם הייתה שדה אליהו — קיבוץ קטן בעמק בית שאן.

שם התחילו לבנות את חייהם בארץ חדשה, רחוקה מכל מה שהכירו.

משדה אליהו עברו לחיפה — שם נולד אחי.

אחר כך המשיכו לנהריה — ובה נולדתי אני.

ולבסוף — נתניה — שם נולד אחי הקטן.

הקשר עם דויד, אחי מאשתו הראשונה של אבי, נשמר לאורך השנים.

בהמשך, דויד ואימו עם בעלה החדש עברו לקיבוץ שובל בדרום.

דויד חי שם איתם עד גיל 11, בהמשך עבר עם הוריו (אימו ובעלה) לארה"ב,

ואז חזר לקיבוץ בגיל 14, להתגורר אצל משפחה מאמצת.

הקיבוץ הפך להיות הבית שלו — והוא בחר להישאר שם.

שמרנו על קשר קבוע עם דויד, אחי, מאשתו הראשונה של אבי, וגם עולמנו הקטן המשיך להשתנות.

עברנו מנהריה לנתניה.

החיים שלנו בנתניה היו טובים.

גרנו ברחוב אחימאיר — מקום שקט, מלא אור. היו לנו חיים מאושרים.

שם נולד אחי הקטן.

אחר כך עברנו לרחוב בן יהודה — וגם שם שמרנו על חיים טובים, מלאים בשמחה של משפחה.

אבל באיזשהו שלב — כאילו מתוך מקום חשוך ואפל, שלא ניתן להסביר — משהו התחיל להשתנות.

אבא שלי, יום אחד, עזב —והלך להתחתן עם אישה שלא ידענו עליה כמעט דבר.

מרים, כך אמרו, הייתה אז בת ארבעים. אף אחד לא באמת ידע בת כמה היא — רק שידענו שהיא גדולה ממנו בכמה שנים.

לא היו לה ילדים. וגם לאחר שנישאו — לא נולדו להם ילדים משותפים.

אישה שפתאום הפכה למרכז חייו. שקטה כלפי חוץ — אבל מושכת את כל החוטים.

כל דבר סביבה היה עטוף במסתורין — כאילו אסור לשאול. אסור לדעת. אסור לדבר.

בתוך זמן קצר, כל האהבה שהייתה לו כלפי אמא שלי — הפכה לשנאה תהומית.

ומה שהתחיל כלפיה — זלג גם אליי.

סבי העביר לאמי סיוע כספי מצרפת, בתקופה שבה טרם הוסדרו המזונות, מתוך כוונה לעזור לה להחזיק מעמד עד שתתייצב כלכלית.

למיטב ידיעתי, הכספים האלה נלקחו כדי לממן את חתונתו עם אשתו החדשה.

וכך בוקר אחד-

אבא שלי הודיע לאמא שלי - שהתחתן, והשאיר את אמא שלי לבד — מרוקנת.

היינו אמורים לעבור לגור בצרפת — אני, אחיי ואמא שלי. אחרי שכל מה שנשאר- התפורר ולא נותרה לה ברירה אלא לעזוב את הארץ. הייתה תוכנית: להתרחק מהכאב, ומכל מה שלקח והרס, ולהתחיל מחדש במקום שבו נוכל לנשום. שם סבתא וסבא שלי - המשפחה של אמא שלי גרו - בפריס. אבל בעקבות מהלכים מכוונים — שהשאירו אותי ואת אחי תקועים בארץ — הכל השתנה. ואני ואחי נאלצנו לעבור לאלישיב "לתקופה" — תקופה שהפכה להרבה יותר ממנה. מצאתי את עצמי לכודה במקום שלא רציתי להיות בו אפילו דקה. ואף אחד — אף אחד — לא שאל אותי.

כך התחיל הפרק שבו נאלצתי ללמוד לשרוד.

מרים לא ראתה בי ילדה. היא ראתה בי משהו שצריך לדחוק לפינה, להקטין, להשתיק, להרחיק.

כל מה שניסיתי לומר – לא נשמע. כל ניסיון להתקיים – נבלם כבר בראשיתו.

היא מחקה את קולי, מחקה את האמת שלי. כל דבר שלא קרה — הפך להיות אשמתי.

ביטלה כל דבר קטן שניסיתי לומר, ושתלה אווירה של שנאה נגדי, כמו רעל שקט..

עד שלבסוף — שתקתי.

הייתי כלואה במציאות שלא ידעתי איך לברוח ממנה.

ילדה שהבינה: כדי לשרוד — צריך ללמוד להיות שקטה, בלתי נראית.

מהרגע שהגענו לאלישיב, אחי הקטן — שעד אז היה לידי — נלקח מזרועות אמי בעורמה, והופרד ממני לאט לאט.

מרים דאגה להציב בינינו חומות. עד שמצאתי את עצמי רחוקה — לא רק מאבי — אלא גם מאחיי.

כל יום שעבר, כל שנה —היא בנתה סביבי חומות בלתי נראות של דחייה, שתיקה, ניכור והשפלה.

ואני?

אני בכלל לא רציתי להישאר שם.

לא רציתי להילחם על מקום שלא רצה בי. רציתי רק לחזור.

לחזור למה שאיבדתי. לחזור לבית שבו היה לי חדר. היה לי שם.

לחזור לבית ספר שבו צחקתי בלי לפחד. לחזור למה שהיה — לפני שניסו לשבור אותי.

אבל לא הייתה דרך חזרה.

במקום ילדות — קיבלתי הישרדות.

במקום משפחה — קיבלתי קירות שלחשו לי שוב ושוב: "את לא שייכת".

הייתי ילדה – אבל ראיתי.

משהו במבט שלו כבה.

הוא הפך לאיש אחר — אדם שכבר לא ראה אותי.

אני הובאתי לשם – לאלישיב, לבית שלא היה לי בו מקום אמיתי.

בין האנשים ביישוב שבו חיינו אז, באלישיב, היו מי שדיברו – בשקט, ברמזים, על איך מישהי לקחה אותו אליה. כמו מי שהולך אחריה כמו צל – לא מתוך עצמו.

הוא לא היה עוד אותו אבא.

אני לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל התחושה שלי כילדה הייתה ברורה: מישהו חטף לי את אבא שלי.

ולא היה מי שיחזיר אותו.

הייתי שם, אבל הוא לא ראה.

ואני?

לאט לאט, הפסקתי לנסות להיראות.

ילדים, כשהם מבינים שהמבוגרים כבר לא שם —לומדים לשתוק.

לומדים לשרוד.

לומדים להסתדר לבד.

בעולם שהתפורר להם מול העיניים.

לא רק בתוך הבית באלישיב היה לי קשה.

גם בחוץ — באלישיב עברתי חרם קשה.

 — לא היה מי שיראה. לא היה מי שישאל. לא היה מי שיציל.

החיים באלישיב היו מלאים במתח דק שאי אפשר היה לגעת בו.

למדנו לקרוא את האוויר. למדנו ללכת על קצות האצבעות.

ואני?

אני הפכתי לשקופה.

כדי לשרוד, למדתי להקטין את עצמי. לשתוק. לנשום בשקט.

הפנים שהיו אמורות לחייך אליי — הפכו לפנים זרות, נוקשות, קרות.

הם מחקו אותי.

והבנתי: אני לבד.

מול שניהם.

מול עולם שהפך עיוור ומרושע.

עמדתי שם, ילדה קטנה, מבינה לאט לאט: אין לי שם מקום.

עד שיום אחד — בגיל חמש עשרה — ברחתי. טסתי לבד לסבתא שלי בצרפת.

למקום שבו, בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, הרגשתי רצויה באמת. מקום שבו הייתי צריכה להישאר — ולא לחזור.

זה סיפור בפני עצמו — שיסופר בהרחבה בספר שלי.

זה לא קרה ביום אחד. הרבה זמן לפני — תכננתי את זה בראש. שלב אחרי שלב, שאלה אחרי שאלה.

איך בורחים? איך שורדים?

הגעתי לשגרירות. ביקשתי להוציא אישור לטיסה לבד. אמא שלי הגיעה וחתמה — היא הבינה שאין לי ברירה, שרק כך אני יכולה להציל את עצמי.

ואז זה קרה. טסתי לבד. בגיל חמש עשרה.

נחתתי בשדה התעופה אורלי, בפריס. סבתא שלי חיכתה לי שם. כשהגענו הביתה, היא לקחה את הטלפון, חייגה לאבא שלי — לא כדי לשאול רשות, רק כדי להודיע: "שתדע לך — הבת שלך פה. אצלי. בצרפת."

מקום שבו הרגשתי שאני קיימת.

אחרי שברחתי לצרפת — סוף סוף נשמתי.

שם, בין הרחובות של פריס, מצאתי את עצמי נושמת, חיה.

סבתא שלי סידרה לי את כל המסמכים להמשך לימודיי בצרפת, והיה ברור שאני נשארת שם אצלה.

אבל כעבור כמה חודשים, חזרתי לארץ — כדי לעזור לאמא שלי שקרסה.

נרשמתי באמצע כיתה י״א, לתיכון "בר-אילן" בנתניה.

גרתי עם אמי בבית מלון של הוריה של חברתי, על חוף הים של נתניה.

בכל בוקר צעדתי מצד אחד של העיר לצידה השני — כדי להשלים את התיכון ובגרויות.

ואז — שוב אלישיב. שוב השתיקה. ושוב, הכל מהתחלה.

ולמרות כל מה שקרה שם — נאלצתי לחזור שוב, לאלישיב, רק כדי שתהיה לי כתובת- בשביל הצבא.

ושם, שוב מצאתי את עצמי באותה מערכת רעל שכמעט ושכחתי..

עברתי כבר את הבקו"ם, את הטירונות, את הקורס בבה"ד 7, שירתתי בקריה, והומלצתי כחיילת מצטיינת לשיבוץ חדש במודיעין.

ביום שבו הייתי אמורה להגיע לבסיס החדש — עליתי על טרמפ מצומת אלישיב. והנסיעה הזו שינתה הכול.

בזמן שצבא שלם נשלח לחפש אותי —

אבא שלי ואשתו - לא באמת חיפשו אותי.

ביום שבו לא הגעתי לבסיס, אחרי כל הדרך שעשיתי — מהטירונות ועד השירות בקריה, מההמלצה לשיבוץ החדש במודיעין — ביום שבו עליתי על טרמפ שלא הביא אותי ליעד..

במקום לשאול איפה אני ומה קרה לי — הם כתבו את הסיפור במקומי.

זה היה סיכול ממוקד — לא של מקום בצבא, אלא של חיים שלמים שיכלו להיפתח לי.

רק שנים לאחר מכן הבנתי: עד כמה עמוק היה הניסיון למחוק אותי.

כשילדה שומעת שוב ושוב שהיא לא שייכת —היא מתחילה להאמין בזה.

ללמוד להצטמצם.

לא לבקש. לא להפריע. לא לחלום. לא לדבר.

אבל בתוך השתיקה ההיא, בתוכי, נשאר מקום אחד קטן —

מקום שזכר את מי שאני. את הילדה שהייתי – לא את מה שניסו לשבור בי.

היום אני כותבת - כדי להחזיר אליי את הילדה שהייתי. שרק רצתה לחזור הביתה.

לא דרך החוסר שייכות שהם ניסו לכפות עליי,

במקום שלא הייתי רצויה בו.

אלא דרך האור שאני בונה לעצמי -מילה מילה, נשימה נשימה.

ומה שהצלחתי לשמור עליו -היה הניצוץ שלי.

ועכשיו, אני מדליקה ממנו חיים שלמים.

זהו חלק מהעדות האישית שלי.

קטע אחד מתוך מסע שלם שאני כותבת — כדי לא להישאר עוד בשתיקה.

כל מה שנכתב כאן הוא זיכרון אישי, והוא יופיע במלואו, בספר שאני כותבת בימים אלה.

Ⓒ "כל הזכויות שמורות"