עדות של אישה אחת

אני עדיין כאן.

יש עוולות שלא תמיד רואים מבחוץ.

מבחוץ אישה יכולה להיראות עומדת, מתפקדת, מגדלת ילדים, לומדת, עובדת, יוצרת, מחייכת.

אבל בפנים, לשאת פגיעה, השפלה, פחד, מאבק, שתיקה, וניסיון מתמשך לשרוד בתוך מציאות שאחרים ניסו לעוות.

ויש אמת אחת שאני כבר לא מוכנה להסתיר:

עברתי עוול.

עברתי. עברתי השפלות, איומים, יחס אכזרי, התעללות, אלימות, ניסיונות להקטין אותי, להשתיק אותי, לערער אותי, לצחוק עליי. לפגוע בי. בשם שלי. בפרטיותי, בזכויותיי ובחיים שבניתי לבדי.

הדבר הקשה ביותר הוא לא תמיד הפגיעה עצמה.

לפעמים הדבר הקשה ביותר הוא מה שקורה אחריה: כשמנסים להפוך את הנפגעת לבעיה.

כשמנסים לצייר אותה אחרת ממי שהיא.

כשמנסים לגרום לעולם לראות בה משהו מעוות, בזמן שהיא רק מנסה להחזיק את עצמה ואת ילדיה מעל המים.

יש סוג של אלימות שלא תמיד משאירה סימן שנראה, אבל היא משאירה סימנים עמוקים יותר:

בשם של אדם. בביטחון שלו. ביכולת שלו לסמוך. ביכולת שלו לנשום. ביכולת שלו לחיות בשלווה בלי להרגיש שהוא צריך להוכיח שהוא לא מה שניסו לומר עליו.

אני יודעת מי אני.

אני אישה שניסתה להמשיך לחיות, למרות כל מה שנעשה לה.

ואולי דווקא בגלל זה היה כל כך נוח לפגוע בי: כי שתקתי. כי ניסיתי להמשיך.

כי לא רציתי להפוך את הכאב שלי לצעקה.

כי רציתי לחיות את חיי בשקט.

כי רציתי להגן על ילדיי.

כי רציתי להאמין שהאמת חזקה יותר מהכל. ומי שצריך לראות - יראה אותה.

אבל האמת לא תמיד מספיקה אם לא נותנים לה קול.

ולכן אני גם כותבת.

זה לא היה בסדר.

יש שאלות שצריכות לקבל תשובות.

ויש אחריות שצריכה להיות מוטלת על מי שלקח חלק במעגל הזה של העוול הזה, שנגרם לי.

אני לא כותבת כאן את כל הפרטים. אבל אני כותבת את האמת הגדולה:

אישה אחת עברה הרבה יותר מדי.

אישה אחת הושפלה, נפגעה, הושתקה ונאלצה להילחם על הזכויות הבסיסיות שלה.

אישה אחת עמדה מול ניסיונות למחוק לה את הקול, את השם, את הזכויות ואת החיים.

והאישה הזאת - היא אני.

אני לא מתנצלת על מה שעברתי. לא מקטינה את מה שעברתי כדי שיהיה לאחרים נוח.

אני עומדת על זכותי לצדק. זכותי להגן על ילדיי.

על זכותי לחיים בלי פחד, בלי השפלה, בלי הסתרה ובלי עיוות.